וארא: לא להיות צפרדע

ר' יונה כהן מפולטבה הי"ד - התמונה היחידה

לא להיות צפרדע

השמעת צירוף המילים "ר' יונה כהן מפולטבה" באוזניו של חסיד יוצא רוסיה, מבני הדור "ההוא", יעביר בגוו רעד. ר' יונה, מעבר להיותו חסיד דגול, ירא-שמים, למדן נדיר ומה שמכונה "בעל מדרגה", היה אדם של נתינה, כולו עבור הזולת. הוא היה מי שעמד בראש הקבוצה שתכננה והובילה את פרויקט חילוץ מאות-משפחות מתוך רוסיה לארצות החופש בשנים 1946-7, אך הוא עצמו בחר להישאר ברוסיה ולסייע לאלו שנאלצו להישאר שם. יום אחד תפסו הרוסים את ר' יונה, כצפוי, ושילחוהו לסיביר. עד היום לא נודע מקום קבורתו.

נוהג היה ר' יונה לשבת מפעם לפעם עם צעירי החבורה, החסידים המתלמדים, להרביץ בהם תורה ויראת שמים, לתת בהם חיים יהודיים מקוריים וכחות לעמוד בנסיונות הקשים-מאוד של גלות רוסיה. ישיבה זו עצמה הייתה מעשה אסור על פי החוק, אך לא זה מה שעצר בעדו מלהפיח חיים בעצמות היבשות. כדרכם של חסידים היה זה תמיד סביב כוסית 'לחיים' וזנב של דג מלוח, ניגון עמוק ואהבת חסידים.

פעם שם ר' יונה לב כי אחד מבני החבורה "לא בעניין". הוא ניסה לפנות אליו, לרגש אותו, לדבר אל השכל ואל הלב, אך כלום. הבחור אטום, כאילו הוא לא שם. ואז ברגע של חולשה, קם אותו בחור והנחית על לחיו של ר' יונה סטירה מצלצלת. ר' יונה קם ממקומו, מרוגש, ניגש לבחור, חיבק אותו ואמר: אתה רשאי להמשיך להכות בי, העיקר שתהיה בינינו שיחה...

-

משפט תמוה מאוד מופיע במדרש על פרשת השבוע: "אלמלא הצפרדע כיצד היה נפרע הקדוש-ברוך-הוא מן המצרים". הרבי מליובאוויטש מפרש אותו כך: שונאים שונים קמו לעם ישראל בכל הדורות, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אך היה משהו מיוחד במצרים. מצרים היא מדינה בה לא יורד כמעט גשם, החקלאות המפותחת שם היא פרי של ויסות הנילוס באמצעות תעלות ("יאורים") לתוך השדות, כך שישנה לכל בעל שדה שליטה מוחלטת על המשקעים. השליטה המוחלטת על מקורות החיים (שהיפוכה הוא בארץ ישראל ש"למטר השמים תשתה מים") הביאה את תושבי מצרים לתחושה המתוארת בספר יחזקאל: "יאורי לי ואני עשיתיני". אין לי שום צורך בקדוש-ברוך-הוא, אני מסתדר "יופי" לבד. וכשמשה רבינו מציע לפרעה לשחרר את עם ישראל בשליחותו של ה', עונה לו פרעה: "לא ידעתי את ה'". מעולם לא היה לי הצורך לדעת, לחשוב ולהתעסק באמת עם ה'.

על אויבים כאלה ואחרים מספרים לנו הנביאים כיצד חרפו וגדפו את עם ישראל, את ה', את כל הקדוש והיקר. אבל המצרים, פשוט לא היו בעניין. הם לא היו נגד, הם לא היו בעד – הם פשוט לא בתמונה. משום כך – משלים הרבי את ביאורו – היה צורך להכותם בצפרדע. גם הצפרדע היא בעל-חי לא אכפתי, גם היא לא מועילה וגם לא מזיקה, לא נגד ולא בעד. סתם. יבוא הסתם ויכה בסתם, וילמד הסתם את הסתם שאין סתם!

ומעבר לרעיון על הפרשה יש כאן גם מסר חשוב עבורנו: ככל שאתה יותר "נגד" אתה יותר בתמונה. בוודאי אם אתה "בעד" אתה בתמונה. הנורא מכל זה האפאתיות. חוסר האכפתיות, ההרגשה של "מה זה משנה לי בכלל" זו הבעיה הגדולה.

ואולי זוהי משמעות נוספת למושג "יציאת מצרים" – לצאת מהאפאתיות לאכפתיות.

שמות: אוי! זה בְּרוֹךְ...

צילום: נחמיה ג. ויקיפדיה

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Sparrowfly.jpg

אוי! זה ברוֹך...

מאז עומדו על דעתו מקנא היה פסח בעגלוני העיירה. הוא העריץ את שליטתם בסוסים הגדולים, את היותם מלכי הכביש, והיכולת שיש להם מתוקף תפקידם לצאת מתחומי העיירה הקטנה ולהכיר את העולם הגדול. פסח קיבל כבר 28 שיעורים בעגלונות, הוא יודע היטב כיצד למשוח את צירי העגלה, לרתום את הסוסים, ולהאכיל תוך כדי תנועה. כעת עומד פסח לפני המבחן העיוני, התיאוריה, במרכז העגלונים, ובעזרת השם, אם רק יצליח יקבל את התואר: "בעל עגלה". לא עוד "פסח היתום", מהיום הוא "פֵּיישׁקע", "פֵּיישׁקע בעל עגלה!".

זלמן לייב בן השבעים היה הבוחן. והוא החל בסדרת השאלות. פסח ענה נכון מאוד על הכל, עד שהגיע הבוחן לשאלה האחרונה: "מה תעשה, פסח, אילו ביום של גשם ושלג, סופה וסערה, יסטו הסוסים מן הדרך, ירדו לתעלה ויתקעו עם העגלה בתוך הבוץ העמוק?" "או אז" השיב בידענות "אצליף בסוס הימני בצדו השמאלית, בסוס השמאלי בצדו הימנית, הם בכוחות משותפים יצליחו לצאת מהבוץ!". "ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד, המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך אותך ואת הנוסעים יותר?". פסח חשב לרגע וענה "אז, ארד מהעגלה ואתחיל למשוך את הסוסים החוצה". – "נחמד, אבל אם זה לא יעבוד, מה תעשה אז". פסח שקע בהרהורים, ומכיון שלא הייתה לו תשובה, הבין כי הוא נכשל במבחן. הוא התכונן לשיעורים הבאים, שוב ניגש למבחן אצל זלמן לייב הקפדן, ושוב נכשל באותה שאלה בדיוק.

כשגם בפעם השלישית הגיע הבוחן לשאלה "ההיא", זלגו עיניו של פסח דמעות, הוא ראה את הרישיון הולך ומתרחק ממנו. "ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד, המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך אותך ואת הנוסעים יותר?" – "אוי, זה בְּרוֹךְ אמיתי!" קרא פסח ביאוש. ברגע שהוציא פסח את המילים מפיו, קרא הבוחן הישיש: "סוף, סוף! כעת אתה מתחיל לדבר כמו בעל-עגלה של ממש...".

 -

פרשת השבוע מתארת את התממשותה המלאה של ברית בין-הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". בני ישראל נאנקים תחת יד פרעה ומצרים, הזכרים מושלחים ליאור, ולא גרוע מכך, פרעה מצוה "וכל הבת יחיון" – להעניק לבנות חיים וחינוך בנוסח מצרים. צרה וצוקה.

בליל הסדר, כשאנחנו חוגגים את היציאה ממצרים, אנחנו מצטטים כמה פסוקים, וביניהם את הפסוק מהפרשה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". ראיתי פעם פרשנות מפתיעה: כאשר החלו בני ישראל לזעוק – אז החלה הגאולה. ברגע שתפסו שהמצב הוא לא נורמלי, שהוא לא יכול להימשך כך, שיכול גם להיות אחרת. כאשר התחילו לזעוק – אז "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

אנחנו בגלות. גלות קשה. לא רק מבחינה חומרית (ובהחלט גם), אלא בעיקר מבחינה רוחנית. לא רק אחינו שבתפוצות, גם אלו שזכו לגור בארץ הקדושה. לא רק אלו שמעבר לרחוב או להשקפה האידיאולוגית, אנחנו בגלות, אני ואתה. כולנו בגלות חמורה עד מאוד. והגרוע מכל, שלעתים אנחנו אפילו לא קולטים את העובדה שאנחנו בגלות, שאנחנו ב"בְּרוֹךְ אמיתי".

יהודי צריך להיראות אחרת. ל"בנו יחידו של מלך מלכי המלכים" מגיע יותר, הרבה יותר. את זאת אנחנו "לא שומעים מקוצר רוח ועבודה קשה". ברגע שנקלוט את גודל הבְּרוֹךְ, ונרצה להיגאל – ינועו גלגלי הגאולה במהירות גבוהה יותר. לא בחינם קובע התלמוד כי אחת השאלות שנשאל האדם בבואו לעולם העליון היא: "ציפית לישועה".

הקריאה "עד מתי" מלוה את ספר התהילים לכל אורכו, זוהי כמעט סיסמתו של דוד מלך ישראל, משיח ה'. "עד מתי" איננה קריאה של עצב או דיכאון, היא קריאת תיגר, היא מתריסה נגד המציאות, היא התחלה של משהו "חי" באמת, של מציאות אחרת, טובה יותר.

-

ורבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחשובי חכמי ארץ ישראל של לפני מאתיים שנה כתב: בתפילה אנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קוינו כל היום". "כי" משמש כנתינת טעם. הגאולה מגיעה לנו בגלל שלא נכנענו והמשכנו לצפות לה.

ויחי: בשבילי נברא העולם

בשבילי נברא העולם

רבי זושא הוא אחד מהבודדים שגם מאתיים השנים שחלפו מאז פטירתו, לא הכהו את מסריו במאומה. כל סיפור על רבי זושא הוא תובנה עמוקה, חסידית והכי עכשוית שיש.

שני אחים הם היו, הגדול היה רבי אלימלך מליז'נסק – גדול צדיקי פולין, מי שכתב את הספר המפורסם "נועם אלימלך", והצעיר הוא רבי זושא מאניפולי. רבי אלימלך התפרסם בעולם הרבה יותר מרבי זושא, כצדיק, כקדוש וכעושה פלאות.

אמר רבי זושא: יום יבוא ונשמתי תעמוד לדין בפני בית-דין-של-מעלה. חברי בית הדין יטיחו בי מן הסתם את התביעה: "זושא, זושא – למה לא היית אלימלך?!". ואני, איישיר מבט בפני חברי בית-הדין ואפסוק את פסוקי בלי להתבלבל: "לא הייתי אלימלך – כי פשוט אינני אלימלך!". אין אני פוחד משאלה כזו, התשובה מצויה בכיסי ואני מאמין בה בכל ישותי.

אך מה יהיה, אוי, מה יהיה, כאשר ישאלוני: "זושא, זושא – למה לא היית זושא?!" – מה אענה אז...

 -

החסידים נראים חיצונית די דומים, שלא לומר זהים. כולם לבושים בשחור, לכולם כובע איטלקי על הראש, זקן טבעי, משקפיים וחיוך גדול על השפתיים. קופי? – כנראה שלגמרי לא! אחד הרעיונות המרכזיים ביותר, שתנועת החסידות מבקשת להנחיל לעם היהודי הוא רעיון האינדיבידואליות. כל אדם – מדגישה החסידות – נברא כיחיד בעולמו. לכל אדם שליחות חיים משלו, ותפקידים שרק הוא יכול לבצע. אין אחד בעולם שיכול לעשות את מה שאני יכול, כמו שאין אף אחד שיכול לעשות את מה שאתה יכול! וכבר אמרו: "יום ההולדת שלך, הוא היום שבו אלוקים אמר: יותר אי אפשר בלעדיך!".

המשנה במסכת סנהדרין קבעה כבר לפני 1800 שנה: אדם הראשון נברא יחידי, כדי ללמד שהעולם כולו סובב תמיד סביב אדם אחד. ואין אדם אחד בעולם הדומה לחברו, כדי ללמד שהאדם הזה, שהעולם סובב סביבו – הוא אתה ואני, כל אדם ואדם "שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם".

"בשבילי נברא העולם" משמעו, שבתוך ארגז הכלים שקיבלתי מבורא העולם, ארגז הכולל את הכשרונות והכישורים שלי, היכולות וההזדמנויות שניתנו רק לי, החינוך המסוים שקיבלתי, ההורים שלי ובני המשפחה הסובבים אותי, מקום המגורים שלי, חוויות העבר שאני נושא על לבי, והמחנכים השונים שהכרתי. כל אלה אינם אלא מפתחות לשימוש יום יומי למשימות המיוחדות שהוטלו רק עליי ושרק אני יכול לבצע.

בפרשת השבוע פורס יעקב אבינו בפני בניו את שליחות חייהם. איש איש ושליחותו, איש איש ויעודו. "איש אשר כברכתו ברך אותם" מדגישה התורה. כל אחד וברכתו שלו. ומשה רבינו בסוף ספר דברים מטעים: "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך". זבולון אשר "לחוף ימים ישכון", איש המסחר והעולם הגדול, שתפקידיו בעולמו הם מתחום הצדקה והעזרה לזולת, היושר והמשא-ומתן באמונה – "שמח בצאתך" שמח בתפקידך ובצעו באמונה. וכמוך גם "יששכר באהליך" יששכר "חמור גרם רובץ בין המשפתיים" הממית עצמו באהלה של תורה ותפילה, ונדרש למשימות עיוניות לימודיות – אף אתה שמח בחלקך. ובלבד שתכוונו שניכם את לבכם לשמים.

-

וכך אמר הרבי החכם מקוצק: אם אני אני, ואתה אתה – כי אני לא אתה ואתה לא אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני, ואתה אתה!

ויגש: יותר מארבעים שנה של עבודה

יותר מארבעים שנה של עבודה

חסידים ראשונים היו נוהגים ב'אִתְכַּפְיָא'. ומהי 'אתכפיא'? – במסגרת אילופה של הנפש הבהמית הקיימת אצל כל אדם, נהגו להימנע לעתים מביצוע מלא של פקודותיה ורצונותיה. דוגמה: הנפש הבהמית רעבה, אך אפשר לאחר את הסעודה בחצי שעה. היא רוצה בשרי – נאכל חלבי. היא רוצה מלוח – נאכל מתוק. וכך על זה הדרך. העיקר שתדע לה אותה נפש בהמית, מי כאן בעל הבית, ומי אחראי על העסק. אותם חסידים ראשונים אכן הצליחו באמצעות עבודת ה' הזו, להשיג שליטה מלאה על עצמם. דבר שאינו מובן מאליו בימינו אנו...

אחד מאותם חסידים קדמונים, התחיל לחנך את גופו בגיל צעיר מאוד, אלא שהוא עשה זאת בצורה מוגזמת מידי. כך שבשנות הרעב הגדול ברוסיה באמצע המאה שעברה – לא יכול היה גופו המוחלש להכיל את הקושי, והוא מצא עצמו בבית-רפואה רוסי חסר כוחות.

החברים החסידים לא יזניחו חבר ובאו לבקרו. כשנכנסו, דקות אחדות קודם שקיעת החמה, מצאו את חברם מתייפח ללא דמעות מחולשה. "מה אירע כעת?" שאלו. והוא השיב: "כוחותיי לא עמדו לי אפילו לקחת את התפילין ולהניחם. אנא, הזדרזו והניחו לי תפילין כל עוד לא שקעה השמש!". החסידים מיהרו לסייע לו בהנחת התפילין, ואחר-כך התיישבו לדבר. אך החסיד החולה לא נרגע, וכך בכה: "אימרו לי חבריי, מה בצע בארבעים שנה של עבודת ה'אתכפיא' אם פעם אחת הייתי מפספס חלילה הנחת תפילין? הלוא מוטב היה לאכול כגוי מבוקר ועד ערב עופות פטומים, לחיות כבהמה ממש, העיקר שלא לאבד חלילה וחס, פעם אחת של הנחת תפילין!".

יצאו משם החסידים, והגדול שבהם אמר: "אכן, צודק חברנו, עדיפה הנחת תפילין אחד על עשרות שנים של עבודה נפשית מאומצת של 'אתכפיא'. אך כדי להגיע להכרה הזו, בגודל הנחת תפילין אחת, יש לעבוד עשרות שנים בעבודת ה'אתכפיא'...".

 -

מה חשוב יותר: הרגש או המעשה. הנחת התפילין או התחושה המעצימה את חשיבותה? נתינת המטבע לעני או רגש החמלה כלפיו?

הפרשה פותחת במפגש בין שני האחים יהודה ויוסף. שניהם מלכים, ושניהם מייצגים גישות שונות ואף הפוכות לעבודת הבורא. במשך השנים יהיו יהודה ויוסף למלכות יהודה ומלכות ישראל, ולבסוף גם למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ה"ויגש אליו יהודה" אינו רק מפגש בין אחים, אלא מפגש בין עולמות. המדרש מטיב להגדיר זאת בפתחו את הפרשה בפסוק: "כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו".

יוסף מסמל את עולם הרגשות (בטרמינולוגיה הקבלית: זעיר-אנפין) ויהודה את עולם המעשה (נוקבא-מלכות). פעם יוסף הוא המנהיג ויהודה המונהג, ופעם להיפך. כשהמשיח, בן-דוד, יבוא במהרה בימינו, יתגלה כי העיקר המעשה. אך גם עד אז, המפתח הכללי נרמז בתחילת הפרשה: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". המעשה (יהודה) ניגש אל הרגש (יוסף), ומבקש ממנו להיות בתוכו, בתוך המעשה. כלומר: הרגשות חייבות להוביל למעשים. והמעשים צריכים לחוש כל הזמן כי הם חייבים להיטען ברגשות. לא מספיק לב טוב – יש לתת צדקה. ולא מספיקה נתינת צדקה – יש לעשות זאת מתוך רגש יהודי חם.

מקץ-חנוכה: כל אחד הוא אור קטן

כל אחד הוא אור קטן

"מהו חסיד?" – שאל חסיד פעם את רבו, רבי שלום דוב מליובאוויטש.

"חסיד הינו פנסאי, מדליק-פנסים!" השיב הרבי. באותם ימים היה מסתובב מידי ערב מדליק הפנסים, עם מוט גדול ובראשו לפיד, ומדליק את כל פנסי התאורה העומדים ברחוב המרכזי. "פנסאי יודע כי האש שבראש המוט איננה שלו, ותפקידו הוא רק להדליק את הפנסים".

"ואם הפנס נמצא במדבר שממה" – שאל החסיד – "האם גם שם יש לטרוח ולהדליק אותו?". "כן", ענה הרבי, "יש להדליק את הפנס כדי שהכל יראו שזהו מדבר שממה. והמדבר אף הוא יתבייש בפני הפנס...".

"ואם הפנס נמצא בים?" – התעקש החסיד. "או אז, יש להתפשט לקפוץ לים ולהעלות אור בפנס", השיב הרבי.

ואז שאל החסיד: "רבי, אני לא רואה פנסים!". והרבי ענה: "זה בגלל, שאתה עדיין לא פנסאי!".

"רבי" בכה החסיד, "כיצד נעשים לפנסאים?". "עליך לעדן את עצמך, עד שתצליח לראות את הפנס שבתוכך, וכשתראה את הפנס שלך – תוכל גם לראות את הפנס גם בסובבים אותך!".

 -

בחנוכה נדרשים כולנו להאיר. להאיר את הבתים, להאיר את הרחוב, להאיר את הלילה, להאיר את החושך.

והאור של חנוכה הוא אור של נסים, אור שהודלק לראשונה בימי החשמונאים בבית המקדש, הוא דלק אז שמונה ימים רצופים, ובכך שבר את המסגרת הקבועה של המספר שבע (שבוע כולל שבעה ימים, וזה מעגל הזמן הרגיל, לכן חגי ישראל הקדומים הם שבעה ימים. חנוכה נמשך שמונה ימים כדי ללמד שהוא על-זמני, נצחי ונסי).

כיצד יכולים אנחנו להאיר, וכי אנחנו עצמנו מוארים?

אז הנה כמה תובנות "חסידיות-פנסאיות": ראשית, האור הוא לא שלנו. יש לנו את הכוח והיכולת להאיר, ליצור טוב וקדושה מכיון שנבחרנו לכך על ידי בורא העולם. לא משנה מהם הכישורים והכשרונות שלנו, יש לנו את הכח בידיים!

שנית,  אין תפקידנו להדליק אבנים. אנחנו מדליקים פנסים! כל יהודי ויהודיה בסביבתנו הם בעצמם פנסים, אנחנו צריכים רק "להאיר" אותם, לגרום להם לזהות את האור שבתוך תוכם, ואז יהפכו גם הם עצמם לפנסאים.

שלישית, עלינו לזכור שחשמונאי-פנסאי לא פוחד מקשיים, הוא נכון לכל אתגר, ויודע שלכך הוא נוצר.

ולסיום: כל זמן שאנחנו לא מזהים את הפוטנציאל הטוב והמאיר של כל הסובבים אותנו – עלינו לעסוק בבירור עצמי, האם הפנס שלנו עצמנו דולק ומאיר.

-

דברי התורה השבוע מוקדשים לזכרו של זקני, ר' מוטל קזלינר ז"ל. פנסאי אמת שהדליק הרבה פנסים בלי שום פחד מהמדבר והים. ליום היארצייט כ"ג בכסלו.

וישב: לא להיות שוטה

לא להיות שוטה

ישיבת חכמי לובלין הייתה בית היוצר הגדול ביותר לתלמידי חכמים יראי שמים בפולין של ערב המלחמה. לא מעט בשל אישיותו היוצאת מן הכלל של המשגיח, הצדיק רבי שמעון מזליכוב, שכונה בפי כל בחיבה 'ר' שימלה זליכובר'.

ר' שימלה היה נוהג השכם והערב להטיף לתלמידיו על לימוד קבוע בספר ה'תניא'. "אין זה משנה מאיזה חוג אתה בא, לאיזו קהילה אתה משתייך, מהם תחומי העניין שלך, מהם נושאי הלימוד שלך – עליך להיות בקי בכל מילה הכתובה בספר הקדוש הזה" היה חוזר ואומר.

פעם אחת, בעוד רבי שימלה חוזר ומסביר על חשיבות העיון בספר התניא, העיז אחד התלמידים ושאל: רבי, האם אתה עצמך כה בקיא בספר התניא, כך שתוכל לעמוד למבחן? – רבי שימלה לא התבלבל ואפשר לכל תלמיד להעמיד בפניו שאלה בספר התניא.

אחד התלמידים, אחז תניא קטן בידו, ושאל: "רבי, היכן מופיע בתניא המשפט "ואל יהי שוטה" (תחילת פרק כח). חיוך שובב נראה על פניו של רבי שימלה, והוא ענה בלי שהיות: "כל שורה ושורה בתניא צועקת – אל יהי שוטה...". 

-

ספר התניא הוא ספרו של רבי שניאור זלמן מליאדי, מחולל חסידות חב"ד, והוא ספר היסוד של החסידות. הוא מהווה מפתח לעולם הנפש הפנימי של היהודי, וסולם להתעלות ודביקות אמיתית בבורא. התניא הודפס לראשונה השבוע לפני 215 שנה, ומאז נדפס בלמעלה מ6,000 מהדורות בכל רחבי תבל, והיה לספר היהודי הנדפס ביותר אחרי התנ"ך. וכמו התנ"ך – עשרות אלפי יהודים מכוונים את כל צעדיהם רק על פיו.

מי שנחשף אי פעם לתכניו של התניא מבין היטב מדוע כל שורה שם צועקת: "אל יהי שוטה". הלימוד בספר התניא מעמיד מול האדם מראה מדויקת, אבחנות שפסיכולוגים התחילו לגלות רק 150 שנה אחרי הוצאת הספר מופיעות שם בשפה ברורה וחדה הרבה יותר. הספר מעניק במתנה לכל לומד דרך ברורה ובהירה בחיים, נתיב מואר בג'ונגל העולמי. הספר הזה מאיר את דרכם של יהודים זה מאתיים וחמש-עשרה שנה, מהתקופה שקדמה לאמנציפציה, דרך ימי הפוגרומים הגדולים ברוסיה, שתי מלחמות עולם, רדיפות הדת הסובייטיות וחיי שנות האלפיים על פיתוייהם – מול כולם עומד ספר קטן, אותיות שחורות גדולות, ותובנות ענקיות.

זו ההזדמנות להצטרף לשיעור תניא המתקיים אצלנו בבית הכנסת מידי שבת. אפשר גם להצטרף לאחד מעשרות השיעורים המקוונים ברשת, לרכוש את אחד הספרים המבארים את התניא ("ביאור תניא" של הרב עדין אבן ישראל, מומלץ מאוד) – ולהתחיל לחיות מחדש, ולא להיות 'שוטה'.

-

וכך אמר הצדיק המפורסם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב על ספר התניא: תמיהני, כיצד הצליח המחבר "לדחוס" אלקים כה גדול בספר כה קטן.

וישלח: יהודי של שבת

יהודי של שבת

מנהג נאה היה להם לתושביה של ליובאוויטש, מידי ערב שבת, כשהיו נפגשים בבית המרחץ, בין ה'מקוה' ל'שויִץ בּוֹד' (סאונה יהודית), היו נוהגים להזמין איש את רעהו הביתה ללגימת קווַאס (משקה רוסי) קר ומשובח אחרי המרחץ.

אחד הרוחצים היה 'הדוד יוסלה'. ר' יוסף לא היה דוד של כמעט אף אחד מתושבי העיירה החשובה, אך מאחר והיה דודו של הרבי, ה'צמח צדק', וכנראה גם בגלל שהיה אדם חביב – כינוהו הכל: 'דוד יוסלה'. השבוע פגש ר' יוסף במרחץ את אחד מתושבי העיירה, שיחה נעימה התפתחה ביניהם, שיחה ערבה של בית-מרחץ שהסתיימה בהזמנה רשמית מטעם ה'דוד' לשתיית קווַאס בעוד כחצי שעה.

הדוד יוסלה הגיע לביתו, פשט את בגדי החול ולבש את בגדי השבת, התיישב על הכסא ופתח חומש. עד מהרה צלל בלימוד פרשת השבוע, אונקלוס, רש"י, אבן-עזרא, רמב"ן ופירושי רבותיו בעלי החסידות. פניו האירו באור יקרות, אור של שבת.

ולפתע דפיקות בדלת. אך ר' יוסף לא שומע את המתרחש סביבו, הוא עסוק לחלוטין בקדושת השבת, הוא כבר סיים את כל המדרש על הפרשה, וכעת הוא פותח בלימוד הקטעים בזוהר העוסקים בנושאי הפרשה. הוא נמצא בעולם אחר.

אך היהודי המוזמן מעבר הדלת לא מרפה, דופק ודופק. עד שר' יוסף ניגש ופותח את הדלת. "כן, מה רצונך?" הוא שואל בתמיהה, "כבודו הלא הזמין אותי לשתיית קווַאס יחדיו... הלא כן?". – "קווַאס?! מה קווַאס? מי קווַאס? מה שמו של יהודי?" תמה ר' יוסף בכנות, הוא ממש לא מבין מהיכן "נפל" עליו הקווַאס כשהוא בעולם של אינסוף, של קודש והתעלות. "ר' יוסף, לפני כשעה בבית המרחץ, הזמנת אותי לשתות אתך קווַאס!" מתעקש היהודי. "יתכן", אמר הדוד יוסף "יתכן... אך יוסלה שפגשת במרחץ איננו כאן, כעת זה יוסלה אחר לגמרי!".

-

יעקב אבינו נקרא כך על שם ש"ידו אוחזת בעקב עשו", על שם ההתעקשות וההתפתלות ("ויעקבני זה פעמיים") בפיתולי החיים מול ועם עשו. יעקב הוא מי ש"גנב" את הברכות, "קנה" את הבכורה, והוא יריבו המר של עשו.

בפרשה מודיע ה"איש" ליעקב: "לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". רש"י מסביר: "לא יאמר שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגילוי פנים" – תוקף ושליטה. 

יעקב נקרא כך ששה ימים בשבוע. ששה ימים של "עקבה ורמיה", התעסקות מתישה במלחמת הקיומית עם היצר הרע, העבודה והנסיונות שבעולם. היהודי נאלץ לשחק את המשחק של הגוי. לקנות ולמכור, לאכול ולישון, ולעשות זאת כמו יהודי. לא קל "לגנוב את עשו" ולשרוד בתוך הג'ונגל העולמי כ"יעקב איש תם".

אך ברגע שנכנסת השבת, פושט יעקב את בגדיו והופך ל"ישראל". היום לא הולכים לעבודה. השבת קודש לבית-הכנסת ולמשפחה, ללימוד תורה ולהתעלות רוחנית, לניגוני-מסורת ולרעיונות עמוקים בפרשת השבוע. הברכה של השבת איננה באה "בעקבה וברמיה" אלא "בשררה וגילוי פנים". כי בשבת כל בית – ארמון, אבא ואמא – מלך ומלכה, והילדים – נסיכים.

כדאי שנזכור זאת, כדי שנדע לנצל את השבת ולייעד אותה לתפקידה הרם. לא לבזבז אותה על דברי חולין, לא למסמס אותה ב"עסקים כרגיל". גם אם אנחנו מוגדרים כ"שומרי שבת" – יש עדיין הרבה להיכן להתקדם בשמירת השבת האמתית, כמו "ישראל".

-

וכך אמר הצדיק רבי אהרן מבעלז: בשבת יש לנצל כל רגע, לא ראוי בה אפילו לישון שנת-צהריים, שכן אם אנחנו שומרי שבת – כיצד יכולים אנחנו להירדם בשמירה?!

ויצא: לא לגעת בראש!

לא לגעת בראש!

לא קשה היה להבחין כי הפועל המבוגר המתרוצץ עם דלי המלט על הפיגומים של חברת סולל-בונה, אינו סתם פועל בנין. ההליכה שלו, הזקן הארוך, הפנים המאירות והמבע המיוחד בעיניים סותרים מעט את סרבל העבודה המגושם והמלוכלך. עם סיום העבודה, מחליף הפועל את בגדיו בבגדי תלמיד-חכם, והנה לפנינו החסיד הגדול רבי חיים משה אלפרוביץ.

רבי חיים משה היה שריד לדור של אמת, ככל שקידש את המלאכה ואהב אותה, כך שנא את הרבנות והשליטה. הוא ברח מהכבוד, והכבוד לא רדף אחריו, רבי חיים משה פשוט לא היה מעוניין בו.

יום אחד ניגש מנהל העבודה לרבי חיים משה והצעה מפתה בפיו: ראה, מכבר שמתי את לבי על עבודתך המסורה, על היושרה וההגינות שלך, על כישוריך הברוכים שאינם עולים בקנה אחד עם עבודת הכפיים הקשה בה אתה עוסק. הייתי מעדיף אותך לצדי במשרד הממוזג, כאן תוכל לעבוד כמנהל חשבונות בתנאי משרד. לא עוד שמש קופחת וגב דואב, כאן במשרד תקבל את העבודה הראויה לאישיות שכמוך.

למרבה הפלא סירב רבי חיים משה בנחרצות. "לא!" הוא אמר "מקומי על הפיגומים, רצוני לעבוד בכל כוחי – עבודת כפיים. כך נשאר הראש חופשי ופנוי לחשוב דברי תורה ורעיונות מעולם החסידות והקבלה. חבל, חבל לי להכניס גם את הראש לתוך העסק, חשוב לי שהראש – מלך האברים – יהיה עסוק במה שבאמת חשוב...".

-

בדרכו של יעקב מבית אביו בבאר שבע לחרן, הוא עוצר בדרך למנוחה, הוא אוסף אבנים ובונה מגן מחיות-רעות ומזיקים. את המגן מציב יעקב אבינו רק סביב הראש. את שאר הגוף השאיר חשוף.

שליחותו של יעקב לחרן הינה רמז לשליחותו של כל יהודי בעולם הזה. הנשמה של כל אחד מאתנו מקורה ב"באר שבע" – בביתו של יצחק אבינו, תחת כסא הכבוד, והיא נשלחת ל"חרן" הנקראת כך בשל היותה "חרון אף של הקדוש-ברוך-הוא".

ויעקב יודע כי שליחותו היא במקום מסוכן. הוא יודע שהאטמוספרה החרנית לא דומה ולא משתווית לאווירה הייחודית של בית אברהם ויצחק. הוא מודע לכך שהוא עומד ליפול לידיו של לבן הארמי הנוכל הערמומי. והוא מחליט: הראש חייב להישאר מוגן. אעבוד את לבן בכל כוחי, אבל – רק בידיים, בכוחות המעשה. את הראש יש להשאיר נקי ומוגן, פנוי רק לתורה ולקדושה, למורשת של בית אבא. וכך עושה יעקב את הבלתי יאמן, ומוציא מתוך ביתו של לבן – משפחה ייחודית 'באר שבע'ית' אמיתית, שנים-עשר בנים קדושים וטהורים.

גם אנחנו בתפקידינו הרבים בעולם, צריכים לבוא במגע עם עשו ועם לבן, עם כסף, פוליטיקה, אוכל ואינטרסים. וגם אנחנו צריכים להשאר בסופו של יום נקיים ומצוחצחים, להקים משפחות ההולכים בדרך יעקב סבא, לשמור על טוהר מידות ונקיון כפיים. וזו משימה כמעט בלתי אפשרית.

מלמד אותנו יעקב אבינו: יש לשמור על הראש. "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך", את יגיע הכפיים נאכל לבריאות, אך את הראש נשאיר שלם, לא ניגע בו, לא נחשוף אותו לתכנים לא ראויים, את הראש נשמור רק לאמת, לתורת אמת ולדרך אמת.

גם בדור הפייסבוק והוואצאפ, הסטטוסים והלייק, אפשר וצריך להשאר עם הראש מעל המים, לא משועבדים לחלוטין למכשיר הקטן. בסמארטפון זה נקרא "מצב טיסה".

-

וכך אמר הרבי, רבי שלום דוב מליובאוויטש, לסוחר מצליח בערדליים (קאלאשן): "רגליים בערדליים – ראו ראיתי, אך הראש בתוך הערדליים?!"

תולדות: לגנוב כיהודי

לגנוב כיהודי

תשעת הגברים שישבו בחדרו של הבעל-שם-טוב, הביטו זה בזה מופתעים. הבוקר זומן כל אחד מהם בנפרד לאסיפה דחופה בשעת הצהריים בביתו של הבעש"ט. וכעת כשהם יושבים סביב שולחן העץ ומגלים מי החברים שהוזמנו לאסיפה, הופך האירוע לתמוה מאוד.

המשותף לכל התשעה הוא המקצוע. כולם גנבים. כולם עובדי משמרת לילה בתעשיית הגנבה של העיר מז'יבוז' ומשם ההיכרות המוקדמת שלהם. חלקם קולגות, אחרים דוקא מהמתחרים – אבל המקצוע משותף.

הבעל-שם-טוב יושב בראש השולחן, מביט ברוך ואהבה על כל אחד מהם, ולבסוף פותח את פיו: "ראו יהודים (כך, מכנה הבעש"ט כל אחד: "יהודי". אין אצלו עוד מעמדות מלבד המעמד הנשגב של 'יהודי'. וכך הוא מכנה את כולם), זומנתם הנה כדי לסייע לי ולכלל ישראל בבעיה חמורה. בשמים נגזרה גזרה קשה על ישוב יהודי ועלינו לבטלה. הא לכם ספרי תהילים, אתם תשעה ואני העשירי – יחדיו נתפלל ונבקש, ובעזרת השם תבוטל הגזרה!".

"מה רוצה רבינו, שנתפלל אנחנו? היודע כבודו מה המשותף לכולנו? דוקא אנחנו?!". שאלו העיניים של כולם.

"כן", השיב מחולל תנועת החסידות, "המצב קשה מאוד. ננעלו שערי שמים. רק פורצים מנוסים יוכלו לפותחם...".

-

פרשת השבוע מכירה לנו את אבא יעקב והדוד עשו. יעקב אבינו מתואר כ"איש תם יושב אוהלים", אך עד מהרה מתברר שה"תם" הזה יודע פרק בהלכות גנבה ורמאות. הוא יודע היטב כיצד "לסדר" את עשו ולקחת את הברכות, שלא לדבר על ההתמודדות הארוכה עם החותן, לבן הארמי.

מהו באמת המסר והמוסר-השכל שמבקשת התורה ללמדנו כשהיא מציגה את מעשה "גנבת" הברכות?

יעקב ועשו הם גם סמלים. יעקב הוא סמל לעולם הבא, לטוהר, למידות טובות, ליושר, לתורה ומעשים טובים. עשיו הוא סמל לעולם הזה, לערמומיות, להתעסקות עם דברי הגוף כאכילה ושינה, למלאכת ה"שדה" – עבודת הכפיים, ושאר הדברים הנכרכים במילים "עולם הזה". בין יעקב ועשו קיים סוג של הסכם לא כתוב: העולם הבא שייך ליעקב והעולם הזה שייך לעשו.

לשון אחרת: כיצד ללמוד-תורה, להתפלל, לגמול חסדים ולשמור שבת – את זאת יש ללמוד מיעקב. אך כיצד לאכול, לעבוד, לסחור ולבלות – את זאת יש ללמוד מעשו.

אך יעקב לא ממש מוכן להסכם הזה. יעקב גונב את חלקו של עשו. יעקב מתנהג ביושרה גם בביזנס, נוהג כיהודי גם כשהוא אוכל, מחזיק בסטנדרטים מוסריים גבוהים מאוד גם כשהוא מתחכך עם העולם הזה, עולם השקר.

ועשו טוען: זוהי גנבה! אני לא קבעתי עבורך כיצד להיות יהודי, אתה אל תקבע עבורי כיצד להיות בן-אדם. יטען עשו אשר יטען, מסורת אבותינו בידינו: אנחנו גנבים! אנחנו "מעבירים" כל העת את עולם החול והחולין (עשו) לרשות הקודש והתורה (יעקב). כך נעשה וזהו תפקידנו כיהודים.

-

ואלו שבע המידות הטובות שלמד רבי זושא מהגנב: א) פועל בצניעות. ב) מוכן להעמיד עצמו בסכנה. ג) מחשיב דברים קטנים כמו דברים גדולים. ד) מוכן לטרוח הרבה. ה) זריזות. ו) לא מאבד את התקווה. ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

חיי שרה: שליחות חיים

שליחות חיים

במשרד הקטנטן של הרב חודקוב, היה מקום רק לשני אנשים. בלתי ניתן היה להאמין שמכאן חולש מזכירו האישי של הרבי על כל העולם היהודי כולו. הפעם עמד שם לייבל. לייבל היה בחור צעיר, פליט מרוסיה, לפני מספר שבועות הוא בא בקשרי השידוכין עם רייזל, גם היא פליטה משם. וכעת הוא נקרא לפגישה עם המזכיר.

הרב חודקוב, דיבר קצר וברור: "חושבים לשלוח אותך". – "הנני!" היה המענה. "אתה לא שואל להיכן?! ומה עם הכלה, דעתה איננה חשובה, אתה לא צריך להתייעץ אתה?!". ולייבל ענה: "אנחנו כבר החלטנו, אנחנו נהיה בדיוק איפה שהרבי רוצה אותנו. וזה לא משנה לנו היכן". גם כשהתברר לו שהוא מיועד לשליחות בצפון אפריקה העוינת, לא שינה את יחסו לשליחות לרגע אחד.

ר' לייבל רסקין עמד בראש המוסדות המסועפים של חב"ד במרוקו, הוא הרחיב ופיתח אותם, והעמיד אלפי תלמידים שאהבוהו כאב. אחד מאותם תלמידים הוא הראשון-לציון הרב שלמה עמאר שליט"א.

לפני כעשר שנים חלה ר' לייבל במחלה קשה מאוד. תוך כדי הטיפולים, במונטריאול שבקנדה, אמר לו הרופא כי נותרו לו כמה חודשים לחיות. תגובתו של ר' לייבל היתה בלתי צפויה: ובכן, אחזור למרוקו, לעוד כמה חודשים של שליחות...

ילדיו כולם מפוזרים בשליחויות בקהילות סביב העולם. וזוגתו, הרבנית רייזל שתבדל לחיים טובים, עודנה במרוקו עד עצם היום הזה.

-                                                             

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את השליח הראשון, אליעזר עבד אברהם. חכמינו קושרים לראשו של אליעזר כתרים רבים, הוא נחשב לחכם, לתלמיד המצטיין של אברהם אבינו. אך הוא עצמו, כשהתבקש בפרשה להציג את עצמו בפני לבן ובתואל, אומר רק: "עבד אברהם אנכי". אליעזר ידע להניח את האינטרסים האישיים שלו בפינה (וחכמינו מספרים כי היו לו כאלה...) ולעשות את מה שנדרש.

למעשה, כל יהודי הוא שליח. על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת שליחות – להפוך את העולם למקום טוב יותר, קדוש יותר, ראוי יותר למי שיצר וברא אותו. כל אחד קיבל בצאתו לשליחות הזו, בלידתו, ארגז כלים ייחודי של כישורים, כישרונות, יכולות ואפשרויות, שניתנו אך ורק לו. ובארגז הכלים הפרטי עליו להשתמש לצורך ה"שליחות": להיטיב לסביבה, להרבות באור ולהוסיף מחול על הקודש.

אנחנו שומעים הרבה את הביטוי "זו לא רק עבודה – זה בעיקר שליחות", כדאי רק שנזכור, ששליח של אמת אומר "עבד אברהם אנכי", כלומר: אם זו אכן שליחות, הרי שהיא חשובה יותר מהאינטרסים הצרים שלי, ועליי לבצעה בשלימות ובמסירות גם אם היא כרוכה בקושי מסוים. וכמו אליעזר עלינו להתעלות מעל עצמנו, ולעשות את הנדרש מאתנו, וכל אחד יודע בדיוק מה נדרש ממנו.

-

השבוע מתכנסים במרכז חב"ד העולמי שבניו-יורק (770), קרוב ל4,000 שלוחים מסביב לעולם (מתוכם לנבחרת ישראל כ500 חברים). כל אלו פועלים בכל השנה מסביב לשעון, בשליחותו של נשיא הדור, הרבי זצ"ל, לסייע לכל יהודי, להאהיב שם שמים, ולתקן עולם במלכות שד-י, "עם כל הלב לכל אחד".

יש לי הזכות להצטרף ולנסוע בעז"ה, כנציג הקהילה שלנו. בהזדמנות הזו אשתטח על ציונו של הרבי, ובעזרת השם, אבקש ואעתיר עבור כל אחד מחברי הקהילה והידידים. אשמח מאוד לקבל מכל אחד מכתב בקשת ברכה עבור הרבי. ואני בעז"ה אניח את הפתקים על ציונו הקדוש.

וירא: למה אני לא חווה התגלות?

למה אני לא חווה התגלות?!

שלום בן החמש היה נרגש מאוד. פחות בגלל יום ההולדת שחל השבוע, יותר בגלל ההזדמנות החד-שנתית להיכנס לביקור פרטי בחדרו של הסב הדגול, רבי מנחם מענדל, בעל הצמח צדק מליובאוויטש. שלום, אף שהיה ילד קטן, ידע והבין כי סבא כשלו אין בכל העולם, סבא יודע הכל הכל, הוא צדיק וקדוש, הוא רבי (וכשיגדל שלום, יהיה אף הוא לרבי, הרבי הרש"ב מליובאוויטש).

כשנכנס הילד לחדרו של הסבא, היתה בפיו שאלה דחופה, שאלה שרק סבא יכול לענות עליה. הוא כל כך התרגש, ושאל מכל הלב, תוך כדי שהוא פורץ בבכי: "סבא, למדנו השבוע ב'חדר' שה' נגלה לאברהם אבינו. סבא, למה רק לאברהם אבינו?, למה ה' לא נגלה גם אלי? אני רוצה שה' יתגלה גם אלי!"

הסבא הגדול, הקשיב לשאלה/משאלה ברצינות גדולה, הוא התייחס אליה באותה דרך ארץ בה התייחס לשאלות אחרות, של מבוגרים וגדולים.  ידע הסבא את נפש נכדו הגדולה, ידע גם ידע כי זה הקטן גדול יהיה, וינהיג ברבות הימים את העם היהודי.

וכך הסביר הצמח-צדק, לנכדו הצעיר: "ה' התגלה לאברהם אבינו, כי זה היה 'מגיע' לאברהם אבינו. כשיהודי צדיק, בן תשעים ותשע, מחליט למול את עצמו – 'מגיע' לו שה' יתגלה אליו".

-                                                             

אין זו סתם שיחה בן סבא זקן לילד קטן. גם הסבא וגם הנכד היו אנשי ענק. והסיפור סופר מדור לדור ע"י אנשים גדולים שמצאו בו מסרים עמוקים. ואכן בתוך הסיפור הזה מקופל מסר כפול, מסר בן שתי קצוות – שאם נרצה הוא מיסודותיה של החסידות.

המסר הראשון הוא מדברי הילד: לכל אחד צריכה להיות תשוקה להתגלות אלוקית. כל אחד יכול, כל אחד מסוגל. ה' הוא לא רק "אלקי אבותינו" אלא ראשית כל "אלוקינו". היחס שלנו, של כל אחד מאתנו, עם בורא-העולם הוא ישיר, בלתי אמצעי. כדי לדבר עם ה', כדי לחוות את ה', כדי להתפלל ולהענות לא צריכים תיווך של אף אחד בעולם. כל אחד יכול, ולכל אחד מגיע.

המסר השני, המשלים, הוא מדברי הסבא: אין "חינם". דברים לא קורים לבד. כדי להגיע למשהו אמיתי חייבים לעשות משהו אמיתי. כן, אפילו אברהם אבינו, הגדול, הצדיק, הקדוש, כשהוא בן תשעים ותשע, ומאחוריו רזומה ארוך ארוך של עשייה "למען שמו באהבה" – לא זוכה להתגלות "סתם ככה", פתאום. גם הוא מבין, שעבור קשר עם הקדוש ברוך הוא עליו להקיז דם, לתת משהו אמיתי מעצמו, לעשות שינוי. כן, שינוי בגיל תשעים ותשע.

ידע כל ילד, ידע כל מבוגר שביכולותיו להיות קשור עם ה' מחד – אך קשר זה חייב להגיע מתוך נתינה עמוקה, מתוך שינוי ומתוך "עבודת השם" של ממש. אין הוקוס פוקוס בקשר עם האמת, אף קמיע לא יהפוך אותי ואותך ליהודי טוב יותר. ניצחון קטן על היצר הרע, מעשה טוב שבא בקושי – אלו יקשרו אותנו עם האמת האינסופית, עם בורא העולם.

נח: ברצלונה: כך בלבלנו את השטן

ברצלונה: כך בלבלנו את השטן

דון פרננדו אגולר היה המנצח המרכזי ומנהלה בפועל של התזמורת הפילהרמונית של ברצלונה. למרות עיסוקיו הרבים, דאגה אחת הטרידה את מנוחתו: כיצד מארגנים תקיעת שופר כדת וכדין לכל קהילת האנוסים הגדולה בעיר ובסביבה. ראש-השנה מתקרב ובא, והמרתף צר מלהכיל את כמות המבקשים לשמוע קול שופר. מה גם שהסכנה גדולה, ואירוע משמעותי שכזה עלול לדלוף הלאה ולהעמיד בסכנת חיים מאוד אנשים!

המוח היהודי לא מאכזב. כחודש לפני ראש-השנה כוסתה ברצלונה כולה במודעות ענק, המבשרות לקהל הרחב על מופע מיוחד של כלי נשיפה בניצוחו של דון אגולר. המופע יתקיים באמפיתאטרון הגדול של העיר, בהשתתפות ראש-העיר, ראשי הכנסיה והאנקווזיציה, ואורחים רבים וחשובים אחרים.

ראש-השנה. 12:00 אחרי הצהריים. האמפיתאטרון הגדול של ברצלונה. קהל אלפים מתכונן למופע הענק. מימין מושביהם המיוחדים של ראשי העיר והכנסיה, ומשמאל מושביהם המיוחדים של האנוסים: הרופאים, השופטים ואנשי המדע של העיר. ובתווך ערב-רב, של יהודים ושאינם, מחפשי מוזיקה ומבקשי מצוות תקיעת שופר.

ובאותו הרגע, נעמד דון אגולר במרכז הבמה, לוחש את ברכת התקיעות, ומוביל את המופע המיוחד בקצב החדש: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. וכך מאה קולות על הסדר. אמרו חכמים: מעולם לא בלבל אדם את השטן כאותן תקיעות של אנוסי-ברצלונה. השטן עצמו ישב שם, וכלל לא חש כיצד מרמים אותו ועובדים את הבורא.

-

חודש מרחשוון מסמל  את האפרוריות של השגרה. החולין שאחרי הקודש. השקט שאחרי סערת החגים של חודש תשרי. עושה הרושם שהשקט של מרחשוון נובע מהיותו 'מר' ועצוב, אך האמת היא שהשקט הוא שקט תעשייתי. שקט של פעילות ועבודת ה' על-אמת, בעקבות החגים, ואחריהם.

והחודש הזה פותח בקריאת פרשת נח. מים הם כידוע סמל של חיים. מבול הוא סמל של בלגן בחיים. של בוקה ומבולקה, של לחץ בעבודה, של טרדות ובעיות, שהחיים מביאים אתם יחד. עלול אדם לחשוב כי המבול הזה מפריע וסותר לעבודת השם של היהודי. מלמד אותנו נח, כי אם רק תשכיל לבנות תיבה, "תיבה" – אומר הבעל-שם-טוב – "הם תיבות התורה והתפילה". אם ניכנס נכון לתוך התיבה, ונדע להתנתק לשעה קלה מהמבול שבחוץ. אז יתברר כי המבול כולו, אינו אלא תזמורת רקע לתקיעת השופר. "ותרם התיבה מעל המים" – מי המבול מרימים את התיבה, ונושאים אותה על כפיהם אל-על.

ובשפה פשוטה: עבודת השם מתחילה כשמקפלים את התפילין, ויוצאים מבית הכנסת לעבודה. העבודה איננה כורח, והיא איננה עבור הפרנסה – זה רווח נקי. העבודה היא ההזדמנות שלנו לעבוד את השם. כשלא גונבים, לא מרמים, ומהווים דוגמה חיה ליהודי עובד השם – הופכת העבודה והפרנסה לגלי מבול המרימים את התיבה שלנו לגבהים בלתי יאומנו.

שמחת תורה: כתר של נעליים

כתר של נעליים

וכה סיפר רבי ישראל בעל-שם-טוב – מהמתרחש בגן עדן מידי שנה ביום שמחת תורה:

למחרת שמחת-תורה, מתעוררים היהודים מאוחר מעט, בשל הריקודים והשמחה של הערב הקודם. המלאכים, הרגילים לומר מידי בוקר בבוקרו שירה לבורא עולמים 'קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו', או האופנים וחיות הקודש האומרים מידי יום 'ברוך כבוד ה' ממקומו' – נמצאים בחוסר תעסוקה זמני.

הסיבה: לא יכולים המלאכים לשבח את הבורא, עד שבני ישראל בעולם הזה עושים זאת קודם. רק אחרי שהחזן שלנו (במנין של רבע לשש ביום חול, שמונה בשבת ובחג) אומר 'קדוש קדוש קדוש' יכולים הקהל בבית הכנסת, וכנגדם המלאכים בשמי מרום לומר 'קדוש'. וכפי שאומרים בפירוש בתפילה: "כתר יתנו לך ה' אלוקנו מלאכים המוני מעלה, ועמך ישראל קבוצי מטה – יחד כולם קדושה לך ישלשו".

ומכיון שהבוקר, מאחרים ישראל לקום ולהתפלל – עומדים המלאכים בטלים בגן עדן, ומחפשים תעסוקה...

וכשמלאכים מחפשים תעסוקה, הם גם מוצאים. ועד מהרה הם מחליטים לערוך ניקיון בגן-עדן. בדרך כלל הם מוצאים שם, חוטי ציצית קרועים, טליתות, תפילין, סידורים וחומשים. אך הפעם למרבה הפלא גילו כי הגן עדן כולו מלא בנעליים. חבילות חבילות של נעליים משומשות היטב, שעל כל חבילת נעליים מופיעה פתקית קטנה: "ראש פינה", "רעננה", "חולון, שיכון ותיקים", "לונדון", "קופנהגן", ועוד.

ניגשים המלאכים לבירור אל המלאך מיכאל, שרם של ישראל. והוא מסביר בהתלהבות: בנעליים הללו רקדו אתמול בלילה היהודים בערים שמוזכרות בפתקים, הם רקדו עד כלות, עם כל הלב והנשמה. את כל הרגש היהודי החם שבהם, את כל האהבה לה' שבוערת בהם הם הכניסו בתוך הנעליים, בתוך הריקודים. בואו מלאכים! הבה נאסוף את כל הנעליים, ונכינה מהם כתר מפואר לריבון העולמים. כתר מפואר עוד יותר, מהכתר שמכין המלאך המכונה 'מט"ט' מה'אמן יהא שמיה רבה' הנאמר בבתי הכנסת. כתר של נעליים!

*

חברים, בלי דיבורים, הפעם פשוט לרקוד! לרקוד ללא הרף, עם כל הלב והנשמה, נמלא דליים של שמחה. אני ממתין לכם אישית ביום רביעי הקרוב, בשעה 19:00 לתפילת ערבית, 'קידוש' מפואר ומכובד, וריקודים עד כלות!

יום כיפור: איפה אתה מרמה?

איפה אתה מרמה?

כמנהג החסידים הקפיד ר' טוביה ללכת תמיד בכובע-קסקט צנוע, ובמעיל ארוך שחור שהגיע עד מעבר לברכיו. סוחר מצליח היה ר' טוביה, ועסקיו המסועפים התמקדו בעיקר בערים הגדולות: מוסקבה ופטרבורג. את ביקוריו אצל רבו, בעיירה הקטנה, היה מקדיש ר' טוביה לתורה ותפילה, ולפגישות עם רבו, האדמו"ר.

עסקיו של ר' טוביה הלכו וגדלו, הברכה שרתה בהם, והוא חש כי לטובת מסחרו עליו לוותר על הלבוש המסורתי, ו"לקצר" את המעיל שהפך לחליפת עסקים מהודרת, והקסקט הצהוב היבש, הוחלף ב'צילינדר' מהודר. ברחוב הקטן שבעיירה החסידית לא הסתובב כך ר' טוביה, אך כשיצא לפגישות מכובדות בעיר הגדולה, היה מחליף את לבושו, כסוחר ו'גביר' ראוי לשמו.

יום אחד חלפה לה מחשבה מעניינת במוחו של ר' טוביה הגביר. האם אני מרמה את חבריי בעיירה, או אולי חלילה מכך את הרבי, הצדיק? האם כאשר אני הולך ומבקר את מורי ורבי בבגדים בהם אני לא הולך במקומות כמו הערים הגדולות – האין כאן רמייה?

אומר ועושה. החליף ר' טוביה את בגדיו, ומעתה גם בעיירה הופיע בבגדי ה'גביר' המכובד. כשנכנס אל הצדיק לפגישה הבאה, הביט בו הצדיק ממושכות, הנהן, חייך, ואמר: "טוביה'לה יקירי, וכי חשבת שנעלם מעיניי כיצד לבוש אתה במוסקבה? - רק שאני קיויתי, טוביה, אני קיויתי, שהטוביה האמיתי הוא כאן, בעיירה הקטנה והצנועה. ורק שכשאתה מגיע למוסקבה, רק שם, שם אתה מרמה...".

*

ביום הכיפורים הקרוב נעמוד שוב מול המחזור, נכה 'על חטא', ונחליט שוב כי אנחנו רוצים להיות טובים יותר, כנים יותר, אמתיים יותר. נחליט מחדש שהשנה לא נחזור על הטעויות של השנה החולפת, נעשה כל שביכולתנו לעשות את הנדרש מאתנו כיהודים, להיות קרובים יותר לקדוש-ברוך-הוא, ובכלל...

ואז, מידי שנה, אני שואל את עצמי, ביני לביני: "מיהו ה'אני' האמיתי, זה של כל השנה, או זה של יום כיפור. היכן אני/אנחנו מרמים, עם בגדי היום חול, או עם בגדי הלבן של יום הכיפורים?".

כנראה, שבכל זאת, ביום כיפור אנחנו – טהורים ואמיתיים יותר. פעם בשנה, אנחנו מה שאנחנו באמת.

ראש השנה: מה לבקש בראש השנה?

מה לבקש בראש השנה?

בפאתי פטרבורג הבירה שכן מחנה צבאי מיוחד. את המחנה אכלסו ה'קנטוניסטים' – חיילים יהודיים שנחטפו על פי פקודת המלוכה מחיק הוריהם, ושירתו בצבאו של ניקולאי האיום עשרים וחמש שנה. חיים לא קלים היו לאותם קנטוניסטים, הצבא עשה כל שביכולתו להעבירם על דתם ועל דעת קונם. אך רבים מתוכם עמדו בניסיון, וביכרו יסורי מוות ולא המירו אלוקים חיים בכוכבים ומזלות. לאותם עקשנים בנה הצבא, בחוסר ברירה, בית כנסת קטן – שהיה מלא בעיקר ביום הכיפורים.

האגדה מספרת על צדיק אחד שהזדמן לאותו בית כנסת בשעת הנעילה, והנה הוא רואה את אחד מאותם חיילים גיבורים, מתעטף בטלית וניגש לתיבה, ופותח בתפילה:

"אלוקיי! עמך בית ישראל בכל מקום שהם, מתאספים בשעה זו בבתי הכנסיות. הם מענים את גופם, מתעטפים בטלית ומתפללים. על מה הם מתפללים, ריבון כל העולמים, על מה? – על פרנסה בשפע ובקלות. ריבונו של עולם – אנחנו, חיילי ניקולאי, איננו זקוקים לפרנסה. כל מחייתנו על כתפי הצבא הענק של ניקולאי, וב'שקם' יכולים אנחנו לקבל גם מותרות. אהה, אדון עולם, מה עוד מבקשים הם, עמך בית ישראל? – נחת מהילדים, שלום בית, נקודות של אור בחיי היומיום, אבל אנו, אדון כל, אבל אנו אסורים לישא אשה על פי החוק. אין לנו צורך בנחת מילדים. אלוקינו ואלוקי אבותינו, ומה בקשות נוספות מבקש יהודי? – בריאות ואריכות ימים. אוי, מלך המלכים, אנו חיילי ניקולאי, אין לנו צורך באריכות ימים, במצב כשלנו, מוטב לנו כי נמות...

"ובכן, ריבונו של עולם, מה נבקש בשעה זו של תפילת נעילה? – אין לנו מה לבקש אלא שמלכותך תינשא על פני כל העולם ו"יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - - -".

*

תפילות ראש השנה מורכבות משני סוגים, הפכים: מחד מבקש יהודי בתפילה את מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא, ומאידך מבקש הוא שנה טובה ומתוקה, בריאות פרנסה ונחת. אך לאמיתו של דבר אין הדברים עומדים בסתירה.

כי אנחנו, חייליו של הקדוש-ברוך-הוא, מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא: ריבון העולם, תנה לנו בריאות כדי שנוכל לעובדך באמת, בשמחה ובאהבה! ילדים – שנוכל לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שנוכל לחנכם להיות יהודיים כראוי! ופרנסה בשפע כדי שנוכל לעשות את כל זה בקלות, שנוכל לתת הרבה צדקה, להקדיש את זמננו הפנוי ללימוד התורה, ולהתמסר למה שחשוב לך באמת. ריבונו של עולם, אין ליהודי צורך משלו, כל מה שנעשה – הוא רק לכבוד שמך, שיתגדל ויתקדש שמיה רבה. אז, אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו!

שבת סליחות: שני מקובלים - אבן אחת

ערב שבת שלום,                                                 

השבת היא השבת האחרונה בלוח השנה היהודי. השבת הבאה כבר שייכת לתחום ה'תשע"ד. במוצאי השבת הקרובה, מתחילים, אצלנו בבית הכנסת הפתוח, לומר סליחות (כמנהג האשכנזים). 1:00 בלילה, אירוע של פעם בשנה, לא לפספס.

*

בערב ראש השנה, בשעת ערב, נפגשו שני מקובלים ירושלמים בעיר העתיקה. שואל ר' חיים : "ר' צבי לאן אתה ממהר כל כך ? ומה האבן הזאת שאתה נושא מתחת למעילך?"

עונה לו ר' צבי : "ר' חיים, אתה הרי יודע את מנהגי. כמו בכל שנה ברגעים האחרונים של השנה החולפת, הולך אני לבית העולם לקבור את השנה החולפת, ואבן זו היא מצבה לשנה שחלפה. אני חורט בה אותיות פ.נ. ומוסיף פה נקברה שנה פלונית. כך אני נוהג תמיד. ואתה ר' חיים, לאן אתה ממהר ?

עונה לו ר' חיים : "ר' צבי ר' צבי... אתה הרי יודע את מנהגי... אני הולך כמו בכל שנה להניח אבן יסוד לבניין חדש של השנה החדשה. בניין ענק בן שלוש מאות שישים וחמש קומות. והיום אני מניח את אבן הפינה....'.

אומר ר' צבי : "ואיפה האבן שלך ר' חיים?"

אומר ר' חיים : "אינך יודע? הרי חמשת אלפים שבע מאות שבעים וארבע שנים הולך אני אחריך לבית העולם. ובשעה שאתה מניח את אבן המצבה לשנה החולפת. בא אני אחריך, לוקח את האבן שלך והופך אותה על פניה. גם אני חורט עליה שתי אותיות פ.נ. ומוסיף: פה נבנה שנה פלונית". (מיצירתו של ד"ר ש"ז כהנא ז"ל)

*

במוצאי שבת, נעמוד כולנו, ר' חיים ור' צבי שבתוך תוכנו, ונקרא אל השם בתחינה: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.

לך ה' הצדקה – על שתודה לה' עברה עוד שנה, מלאת פעילות, שמחה, משפחה ובריאות. אסור לשכוח את הניסים הגדולים שראינו ב"עמוד ענן". "הטוב, הלוא טוב הוא" – אמר רבי לוי יצחק – "והלא-טוב, הלוא גם הוא מקורו בטוב!".

ולנו בושת הפנים – על בזבוז זמן יקר. על משאבים שלא נוצלו. על יכולות שלא מומשו. אנחנו מבטיחים בעזרת השם, לקחת את האבן של השנה הקודמת, ולהפוך אותה לאבן פינה לשנה חדשה, טובה יותר מבחינתנו, ובעזרת השם, ניכתב ונחתם לשנה טובה ומתוקה.