 |
| ארכיון יד ושם |
אהבה – זה משהו אמיתי
הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק, הלך פעם ביער.
והנה הוא פוגש בחוטב עצים וסביבו חבילות חבילות של זרדים מוכנים להסקה. מסתכל רבי אלימלך
על ענפי האילן הכרוכים יחדיו ושם לב לדבר מעניין, כל החבילות היו אגודים בחזקה כה רבה,
עד שהיה נראה כאילו מתחילת בריאתם לא נבראו הזרדים אלא זה לצד זה כעומדים ומוכנים להיכנס
לתנור.
שאל
רבי אלימלך את החוטב, אמור נא לי, מהו סוד האגודות שלך?
החזיר לו החוטב: סדר הגדילה של ענפי העצים
הדקים איננו ישר מטבע בריאתם. אדרבה, פה יוצאת בליטה ושם עקמימות. כאשר מבקש החוטב
לסדר חבילה שלמה ומלאה של עצים, הוא נתקל בבעיה, שכן העצים אינם ישרים. רוב החוטבים
נוהגים משום כך 'לגלח' את הבליטות ו'לישר' את העקמימות וכך הם יוצרים חבילות של עצים
המסתדרות איכשהו אחד עם השני. אך אני, דרך אחרת אתי, מנהגי הוא לקחת כל ענף ולהצמידו
לענף האחר. כאשר אני רואה שבאחד הענפים ישנה בליטה, הריני יוצר שקע בענף שכנגדו, שיוכל
"לקבל" את הבליטה. כך אינני גורע מכוחו של הענף האחד, והענף השני "מקבל"
את בליטתו של הענף הראשון – ויהיו לאחדים.
-
כולם מחפשים אהבה של אמת, מהי בדיוק.
השאלה הפילוסופית הזו היא אחת השאלות הנשאלות ביותר. הנה גישת התורה לנושא:
"ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא זה
כלל גדול בתורה" – וגם אחת המצוות המורכבות והקשות ביותר בתורה. מצוה חשובה
זו, שנמצאת בפרשה שלנו, איננה ניתנת לכאורה למימוש. האם באמת יכולני לאהוב את הרֵעַ
כמוני, כמוני ממש? וכי ישנה במציאות אהבה היכולה להתחרות על אהבתי את עצמי?
והלל הזקן שאמר "זו היא כל התורה
ואידך פירושה הוא" – כלום התכוון כפשוטו, וכי מצות אכילת מצה בפסח, נטילת
לולב וקידוש – קשורים לאהבת ישראל?
מסביר רבי שניאור זלמן בעל התניא, כי "אהבת
ישראל" איננה רק נתינה והענקה, כפי שנוח ומקובל לחשוב. אלא בעיקר הכלה, לאפשר
לזולת מקום בנו, בתוכנו. עבודת האהבה איננה תוצאה של פעולה ונתינה לאחר, אלא קודם כל,
פעולה על האני, האנכי. חקיקת חור בתוכי, כדי שאוכל לקבל את האחר, כולל הבליטה
המכוערת שלו.
התורה כולה באה ללמדנו כיצד להגביה
ולהעלות את הנפש על הגוף, כל המצוות, גם ציצית ותפילין, באים להפוך את החלק הרוחני
והקדוש שבנו לאקטיבי, ואת החלק הגשמי והנחות למשועבד לו.
רק כאשר באמת נהיה רוחניים יותר, קדושים
יותר, וקרובים יותר לבורא העולם – לא יעמוד האגו בבסיס אהבת עצמנו שבנו, אלא
שליחותה של נשמתנו ותפקידה הרוחני בעולם.
במבט של נשמה לנשמה, לא נראה עוד את
בעיותיו הקטנוניות של זולתנו, שכן התעלנו מעל מבט תחתון של גוף, ועברנו למשקפי
נפש. הקשר בינינו אינו עוד קשר של גופים אלא קשר של נשמות. ונפשותיהם של כל בית
ישראל – בשורשם אחד הם. ומכאן הדרך הבלעדית לאהבת ישראל.
"ולכן", מסיק רבי שניאור זלמן
מסקנה חד משמעית ונחרצת "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה – אי אפשר להיות אהבה
ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה!". אי אפשר, אי אפשר!
-
ושאלו פעם את רבי שניאור זלמן: אהבת ה'
ואהבת ישראל – מי מהם גבוה יותר? והשיב:
אהבת ה' ואהבת ישראל אינם שתי אהבות כי אם אהבה אחת, שזו נגזרת מזו. אלא שאהבת
ישראל גבוהה יותר, שכן היא הביטוי הגבוה ביותר של אהבת ה', שאוהבים את מי שהאהוב
אוהב.
