החטא ושכרו
"זושא אחי יקירי", פנה פעם
הצדיק רבי אלימלך לאחיו הצדיק רבי זושא. "כידוע לך, בנשמתו של אדם הראשון היו
כלולות נשמותיהם של כל בני האדם, מאז ועד עולם. נשמתי שלי, כשראתה את אדם וחוה
מתכוננים לאכול מפרי עץ הדעת, פרחה מיד ונעלמה. קדושתה של נשמתי, כמו של נשמות
נוספות בודדות לא אפשרה להם להיות נוכחים בשעת החטא...
"אך אינני מבין, זושא" המשיך
רבי אלימלך מליזֶ'נסק. "נשמתך שלך הלוא כן נשארה בשעת החטא. כיצד זה איפשרת
לו לאדם הראשון לחטוא? כיצד זה לא עצרת בעדו מלעבור על רצון בוראו ולהביא מיתה
וחושך לעולם? כיצד זה לא שאגת בכל כוחך, כמנהגך התמידי "ובכן תן פחדך"?
כיצד זה מידת יראת השמים הנפלאה בה ניחנת, לא עמדה, אז, בגן עדן מקדם, ועצרה בעד
אדם הראשון מלחטוא?!".
"אלימלך אחי, אומר לך את האמת כולה",
השיב רבי זושא מאניפולי. "אכן, שם הייתי, הכל ראיתי, ולא זו בלבד שלא מחיתי,
אלא שאני עצמי הייתי הגורם ששיכנע אותו, את האדם, לעבור על רצון ה' ולאכול את פרי
עץ הדעת. במו ידיי דחפתי את הפרי לתוך פיו!
"וכך כך למה? – אומר לך אחי יקירי.
חששתי, כי אותו אדם, לא יאכל את הפרי, יקבל חיי נצח ויחיה לעד, חיים בריאים
ומאושרים, ללא כל קושי ומחסור, במרכז גן עדן. וכל הזמן הזה תטריד את מנוחתו מחשבה
אחת: לו רק אכלתי מהעץ, לו רק טעמתי מעט מאותו פרי עץ הדעת, מי יודע – אולי הייתי
כאלקים יודע טוב ורע?! דבריו של הנחש נכנסו באוזניו של אדם, גם אם לא היה אוכל היה
ממשיך לדמיין ולחלום שיכול גם הוא להיות כאלקים. אמרתי אז בקול רם: מוטב לך, בשר
ודם, שתאכל את הפרי, תטעם ובעצמך תחוש כמה מר ורע הוא, כמה קושי יש בו, כמה מוות,
יסורים וחוליים קשים יביא הוא לעולם, ובלבד שלא תהיה שוטה שעה אחת, ותחלום על
מציאות של "והיית כאלקים"!".
-
בקריאת התורה השבוע נקרא גם על חטא העגל.
פרשה ארוכה שנהוג לקראה בקול נמוך, שלא ישמעו, שלא ידברו, שלא יעסקו יתר על המדה
בחטא הקדמון של אבותינו.
מה שרבים לא יודעים, כי לפחות על פי המדרש
והקבלה, יש בו בחטא העגל גם דבר חיובי. בני הדור ההוא היו כמובן אסורים לעבוד את
העגל, הייתה זו נפילה חמורה מאוד שעד היום אנחנו "אוכלים" את תוצאותיה.
אך משהו אחד טוב כן היה שם. בחטא העגל נולדה ה"תשובה".
לו היו אבותינו עומדים בניסיון הקשה
וממשיכים להמתין למשה עוד שעות בודדות – היתה עבודת השם, מאז ועד היום, ברמה אחרת,
רוחנית וגבוהה בהרבה. אך מאידך, לא היה את ההתמודדות, את ההתעסקות הפנימית המתמדת
במלחמת היצרים, את הנפילות ואת הקימות, את האתגרים ואת הנחת רוח הגדולה שמקבל בורא
העולם מהמאבקים שלנו, בני האדם.
בעל התניא מלמד, כי הקדוש-ברוך-הוא נהנה
ממאבקיו של היהודי הפשוט, לא פחות ממה שהוא נהנה מתפילתו ותורתו של בן העליה. משל למה
הדבר דומה, כותב בעל התניא, "כמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל יש שני מיני מעדנים,
אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים
היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש" כך גם לבטיו וניצחונותיו הקטנים של האדם
הקטן, המתייסר, אינם אלא כ"דברים חריפים או חמוצים... שנעשו מעדנים להשיב
הנפש".
"ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו
מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו" להלחם
ביצר תמיד.
-
וחסיד חכם וזקן אחד היה אומר: "אני
מכה אותו (את היצר), והוא מחזיר לי במכה. אני בועט בו, והוא משיב לי בבעיטה. אני
מטלטל אותו והוא עונה לי בטלטלה. יעזור ה', והמכה האחרונה תהיה שלי!".
