יותר
מארבעים שנה של עבודה
חסידים ראשונים היו נוהגים ב'אִתְכַּפְיָא'.
ומהי 'אתכפיא'? – במסגרת אילופה של הנפש הבהמית הקיימת אצל כל אדם, נהגו להימנע
לעתים מביצוע מלא של פקודותיה ורצונותיה. דוגמה: הנפש הבהמית רעבה, אך אפשר לאחר
את הסעודה בחצי שעה. היא רוצה בשרי – נאכל חלבי. היא רוצה מלוח – נאכל מתוק. וכך
על זה הדרך. העיקר שתדע לה אותה נפש בהמית, מי כאן בעל הבית, ומי אחראי על העסק. אותם
חסידים ראשונים אכן הצליחו באמצעות עבודת ה' הזו, להשיג שליטה מלאה על עצמם. דבר
שאינו מובן מאליו בימינו אנו...
אחד מאותם חסידים קדמונים, התחיל לחנך את
גופו בגיל צעיר מאוד, אלא שהוא עשה זאת בצורה מוגזמת מידי. כך שבשנות הרעב הגדול
ברוסיה באמצע המאה שעברה – לא יכול היה גופו המוחלש להכיל את הקושי, והוא מצא עצמו
בבית-רפואה רוסי חסר כוחות.
החברים החסידים לא יזניחו חבר ובאו לבקרו.
כשנכנסו, דקות אחדות קודם שקיעת החמה, מצאו את חברם מתייפח ללא דמעות מחולשה.
"מה אירע כעת?" שאלו. והוא השיב: "כוחותיי לא עמדו לי אפילו לקחת
את התפילין ולהניחם. אנא, הזדרזו והניחו לי תפילין כל עוד לא שקעה השמש!".
החסידים מיהרו לסייע לו בהנחת התפילין, ואחר-כך התיישבו לדבר. אך החסיד החולה לא
נרגע, וכך בכה: "אימרו לי חבריי, מה בצע בארבעים שנה של עבודת ה'אתכפיא' אם
פעם אחת הייתי מפספס חלילה הנחת תפילין? הלוא מוטב היה לאכול כגוי מבוקר ועד ערב
עופות פטומים, לחיות כבהמה ממש, העיקר שלא לאבד חלילה וחס, פעם אחת של הנחת
תפילין!".
יצאו משם החסידים, והגדול שבהם אמר:
"אכן, צודק חברנו, עדיפה הנחת תפילין אחד על עשרות שנים של עבודה נפשית
מאומצת של 'אתכפיא'. אך כדי להגיע להכרה הזו, בגודל הנחת תפילין אחת, יש לעבוד
עשרות שנים בעבודת ה'אתכפיא'...".
-
מה חשוב יותר: הרגש או המעשה. הנחת
התפילין או התחושה המעצימה את חשיבותה? נתינת המטבע לעני או רגש החמלה כלפיו?
הפרשה פותחת במפגש בין שני האחים יהודה
ויוסף. שניהם מלכים, ושניהם מייצגים גישות שונות ואף הפוכות לעבודת הבורא. במשך
השנים יהיו יהודה ויוסף למלכות יהודה ומלכות ישראל, ולבסוף גם למשיח בן יוסף ומשיח
בן דוד. ה"ויגש אליו יהודה" אינו רק מפגש בין אחים, אלא מפגש בין
עולמות. המדרש מטיב להגדיר זאת בפתחו את הפרשה בפסוק: "כי הנה המלכים נועדו,
עברו יחדיו".
יוסף מסמל את עולם הרגשות (בטרמינולוגיה
הקבלית: זעיר-אנפין) ויהודה את עולם המעשה (נוקבא-מלכות). פעם יוסף הוא המנהיג
ויהודה המונהג, ופעם להיפך. כשהמשיח, בן-דוד, יבוא במהרה בימינו, יתגלה כי העיקר
המעשה. אך גם עד אז, המפתח הכללי נרמז בתחילת הפרשה: "ויגש אליו יהודה ויאמר
בי אדוני". המעשה (יהודה) ניגש אל הרגש (יוסף), ומבקש ממנו להיות בתוכו, בתוך
המעשה. כלומר: הרגשות חייבות להוביל למעשים. והמעשים צריכים לחוש כל הזמן כי הם
חייבים להיטען ברגשות. לא מספיק לב טוב – יש לתת צדקה. ולא מספיקה נתינת צדקה – יש
לעשות זאת מתוך רגש יהודי חם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה