מכל הלב
לגבול העיירה הקטנה הגיעו שני התלמידים
בשעת ערב מאוחרת. פניהם האירו באור יקרות שניצח את חשכת הלילה. "באנו
הנה" הזכיר האחד לרעהו "לבקר אצל הצדיק רבי יצחק שילמד אותנו פרק חשוב
בעבודת השם. כיצד יש לאכול לשם שמים". "כן", השלים לו חברו "זוכר
אתה כיצד התחננו לפני מורנו הבעל שם טוב שילמד אותנו הלכות סעודה בעבודת השם, וסוף
סוף נעתר. והנה עכשיו אחרי נסיעה של שבועיים וחצינו, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו
לזמן הזה, להגיע לביתו של רבי יצחק".
למרבה הפלא, לא ידעו העוברים והשבים מיהו
אותו רבי יצחק "הצדיק". בני העיירה אף לא ידעו כלל על אישיות בשם רבי
יצחק בעירם. עד שלבסוף מישהו עשה קישור, ושלחם לביתו של איציק ה"בריא".
אשתו של איציק הבריא, הביטה בהם בחשש. היא
אף פעם לא סבלה אנשים מידי עדינים. היא ידעה שבעלה, איציק ה"בריא", לא
יוכל גם לארח אותם כראוי וכיאות. ועל הכל... הבושה הגדולה... שאנשים בעלי צורה אלו
יראו כיצד הוא נוהג, איציק הבריא שלה, לא נעים...
התלמידים עמדו על שלהם. הם מוכנים לשלם
עבור האכסניה, ובלבד שיוכלו לישון בביתם, רק בביתם. "צדיק גדול, ונסתר מאוד
הוא האיש", לחשו התלמידים זה לזה, "כנראה בשום פנים לא מוכן הוא
להתגלות".
עודם מדברים בפתח הבית, והנה איציק
ה"בריא" מופיע. בריא? – הר אדם! עוג מלך הבשן בכבודו ובעצמו מתקרב אל
הבית. מתגלגל במלוא קומתו ורוחבו הישר אל הפתח. הוא עייף ועצבני, רק עכשיו שב
מעבודתו הקשה ביער. ללא נימוסים, הדף את התלמידים מהפתח, נכנס פנימה ורק אמר:
"פֶּרְלָה, האוכל כבר מוכן?!".
התלמידים מזועזעים מההתנהגות הברברית עודם
על סף הדלת. "מה אתם רוצים כאן?" שאג לפתע לעומתם. "באנו בשליחותו
של מורינו הקדוש הבעל שם טוב להתאכסן אצלך!" ענו, בקול מבקש רחמים.
"חפשו לעצמכם מקומות מכובדים יותר... אצל האינטליגנטים של העיירה, הנה, לכו
לביתו של דוד המלמד, הוא לפחות יודע לקרוא... מה איבדתם אצל איציק
ה"בריא"?!
התלמידים, ביודעם שרק כאן ילמדו כיצד
לאכול לשם שמים, התעקשו ונשארו על פתח הבית. עיניהם נקרעו כשראו את ארוחתו
ה"בריאה" של איציק: לא פחות מחמשה כיכרות לחם שחור, קערה ענקית של ירקות
גינה ועוף שלם על כרעיו ועל קרבו נבלעו בתוך מעיו של איציק בדקות ספורות.
התאוותנות בלטה מכל תנועה שלו. הוא לא שש לראות את האורחים המציצים לו בקערתו,
וניסה מפעם לפעם לגרש אותם. והם עומדים ורואים את איציק מתמלא, ומתמלא.
כשסיים איציק את סעודת הענקים שלו, שלח
לעברם גערה אחרונה: "אימרו מה אתם רוצים, והעיקר שתסתלקו לי מכאן
ובמהירות!".
התלמידים נצלו את ההזדמנות ובחשש שאלו:
"מדוע אתה אוכל כל כך הרבה?!".
פניו של איציק השתנו, קולו התעדן, והוא
הכניסם לשבת מולו: "אין לי מושג מדוע אני מספר לכם, לא סיפרתי זאת מעולם
לאיש, גם לא לאשתי. בכלל, איני חייב חשבון לאף אחד – מלבד לאחד יחיד ומיוחד, לבורא
העולם.
"היה זה, לפני עשר שנים ושלשה
חודשים. בלילה חסר ירח שבתי מעבודתי ביער. ולפתע אני שומע צרחות אימה. ואני רואה
שני שודדים עם כלי נשק בידיהם, מכוונים רובה ציידים לכיוונו של יהודי תועה.
התקרבתי בזריזות ובשקט, ובכוחות שהקב"ה נתן לי, תפסתי בימיני את ראשו של שודד
אחד, ובשמאלי את ראשו של האחר, ובמכה אחת חזקה מאוד דפקתי אותם זה לזה. היהודי
ניצל.
"חזרתי הביתה, כשבראשי רק מנקרת
המחשבה: ומה הייתי עושה לו היו שם שלשה שודדים? באותו ערב החלטתי, את כל כספי וכל
כוחי אשקיע באכילה, אהיה גיבור גדול מאוד, שיפחדו ממני כל חיות היער, השודדים
והליסטים הנטפלים לשוא ליהודים מסכנים. את כל חיי אקדיש אך ורק להצלת
יהודים!".
-
הבעל שם טוב הקדוש, שיום פטירתו הוא בחג
השבועות, חינך לראות בכל אחד את הלב היהודי הפועם בו, את הרגשות העזים שיש בו, ואת
מה שהוא מוכן לעשות – בדרכו שלו – עבור ריבון העולמים.
זו הסיבה לכך שבפרשת השבוע שלנו, נשא,
מופיעים שנים-עשר פעמים ברציפות מפרט הקרבנות של נשיאי ישראל בעת חנוכת המשכן.
שנים עשר נשיאי שבטים, הקריבו את אותן הקרבנות בדיוק, אך התורה חוזרת על כך שוב
ושוב, ללמדנו: לכל אחד כוונה משלו, רגש משלו, לב יהודי משלו, אי אפשר לבוא ולכתוב
על כולם משפט אחד. כי כל אחד הוא מיוחד. מיוחד במינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה