"ומדוע?!"
האווירה הייתה מחשמלת. סביב השולחנות הערוכים בהידור ישובים
חסידים, מבוגרים וצעירים, בציפייה דרוכה. הערב, הוא יום-ההילולא (יארצייט) של
האדמו"ר רבי שניאור זלמן בעל התניא, וכאן, בחצרו של הרבי מליובאוויטש, רבי
שלום דוב, מתקיימת הסעודה המרכזית. דברי התורה שיושמעו כאן, הניגונים הנפלאים שעוד
ינוגנו, ועל כולם ההזדמנות המיוחדת לראות ולשמוע את דבריו של הרבי.
מתוך ההתרגשות, קם אחד מזקני החסידים, ידו הימנית מניפה כוסית קטנה
של יין-שרף לכיוונו של הרבי, והוא מאחל בקול רם: "שנזכה, רבי, שזכותו הגדולה
של בעל ההילולא, רבינו הזקן, תגן בעדנו!".
החסידים כמעט עונים 'אמן' רועם, אך פניו של הרבי מפיקות חוסר
שביעות רצון. הוא מישיר את מבטו לדובר, ובקול שקט אך ברור, שואל שאלה בת מילה אחת,
שמותירה את החסיד וחבריו לימים ושנים של התבוננות ועבודה עצמית:
"ומדוע?".
מעתה שקע כל חסיד במחשבה עצמית: "מדוע חושב אתה שאתה ראוי
לקבל את זכותו של רבי שניאור זלמן? וכי מה לך ולו, הוא הענק שבענקים, ואתה...
במחילה... המסיבה המיוחדת הזו, היא ההזדמנות שלך לחשוב, מדוע וכיצד תהיה אכן ראוי
לאותה ברכה מיוחדת הניתנת לך – גם אם לא תהיה ראוי!".
-
בימים האחרונים אנו זוכים לראות בעינינו נסי נסים, פלאי פלאות.
הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו ברחמיו למעלה לגמרי מדרך הטבע. רחמיו המרובים על עמו,
על בניו יחידיו גלויים וברורים כעת לכל באי עולם. אכן, זכינו!
אבל דוקא תקופה כזו היא הזדמנות לבירור עצמי, כל אחד בפני עצמו:
כלל עם ישראל כקולקטיב, בוודאי ראוי לנסים האדירים הללו. ומי כעמך
ישראל גוי אחד בארץ. וכי יש בעולם מקום עם כל כך הרבה נתינה וחסדים, אהבה, אמונה
והתמסרות, כמו בעם ישראל? וכי העם הזה, העומד בסופה של גלות קשה כל כך, של שואות
וזוועות שלא ידעו ולא שמעו עליהם במקומות אחרים, וכי הוא אינו ראוי לנסים גדולים –
בוודאי ובוודאי. הוא ראוי ובדין, לגאולה שלמה וסופית, לשלום אמת ולשלוות עולם,
כראוי לעם נבחר.
אבל אני, כיחיד, כאדם פרטי. האם אני ראוי לכל זאת? האם אכן
התנהגותי ומעשיי מזכים אותי בחסד הגדול שמורעף עליי מן השמים. שהלוא כן פירש בעל
התניא את הפסוק "חסדי ה' כי לא תמנו" – ה' עושה עמי חסדים, "כי לא
תמנו" – כי אני אינני תמים וראוי כל כך, ואילולי חסד ה', מי יודע...
וכעת, כאשר אני אכן מבין כי לאו דוקא שאני כל כך ראוי, והנסים אותם
אני רואה אינם מובנים מאליהם, אדע באמת לומר "תודה". "תודה"
מעומק הלב והנשמה – שעל אף הכל, זוכה גם אני, לראות בחסדי הבורא. "ואני בחסדך
בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
-
וחסיד אחד איחל לרבי יוסף יצחק: "שנזכה לראות ישועות
ונחמות". ענה לו הרבי: "לא! אין רצוני בישועות ונחמות. אני חפץ בישועה
אחת, ובנחמה אחת – אבל זו האמיתית...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה