 |
| ר' שלום פויזנר לצדו של הרבי. שנות ה50 |
זו מלחמת קיום!
על דלתה של משפחת ששונקין במושב אביטל שבתענכים,
התדפק יהודי אמריקאי שהגיע לביקור קצר בארץ ישראל. "מאוד הייתי רוצה לפגוש את
אביך", אמר לבעלת הבית, "מורי ורבי, הרב שלום פויזנר!".
ר' שלום פויזנר, תלמיד חכם עצום, עובד ה',
וחסיד בכל הוייתו, הצליח להימלט מאירופה הבוערת לארצות הברית. כשנכנס לרבו, רבי
יוסף יצחק מליובאוויטש, הצטווה לארוז את מטלטליו ואת בני ביתו, ולנסוע לפיטסבורג
שבפנסלבניה ולדאוג שם לחיים יהודיים ראוים לשמם.
תקופה קצרה קודם לכן, כאשר דרכו רגליו של
רבי יוסף יצחק, הרבי מליובאוויטש הקודם על אדמת ניו יורק (השבוע לפני 74 שנים),
הבטיח הרבי כי אמריקה איננה שונה מ"הבית הישן" באירופה, והוא יעשה כל
שביכולתו להפוך אותה למקום תורה ויראת שמים. הבטיח וקיים. ר' שלום היה אחד השלוחים
הראשונים של מפעל השליחות שהוחל אז.
האורח, היה יליד פיטסבורג, מאותה חבורה
שסייעה לו לר' שלום להתחיל מאפס, ובעזרת השם להגיע להישגי ענק. הוא ראה בר' שלום
את מורו ורבו, מדריכו הרוחני, ודמות ראויה לחיקוי. ברור היה לו כי ביקורו בארץ
יכלול גם ביקור בבית בתו של ר' שלום, משליחותיו של הרבי לחבל התענכים, שם יוכל הוא
לפגוש את רבו הישיש.
"האמת היא", אמרה הגברת
ששונקין, "שמצבו הגופני של אבא אינו בטוב. קשה לו, הוא בקושי מצליח לתקשר עם
בני הבית. אבל, גש שם בחדר הפנימי, ונסה. אולי תביא לו מעט אור ושמחה".
ניגש האורח אל דלת החדר, דפק אך לא נענה.
הוא הגביר את דפיקותיו, כשהוא מתחיל לקרוא: "ר' שלום, ר' שלום!", ועדיין
לא נענה. רק אחרי דקות ארוכות, יכול היה לשמוע את רגליו המזקנות של הרב משתרכות
לאיטן אל עבר הדלת.
"ר' שלום!" קרא בהתרגשות.
"מי אתה?" הייתה התגובה. "ר' שלום, כיצד לא תכירני, אני בן המחזור
הראשון של בית הספר היהודי בפיטסבורג, יחד פעלנו בקהלים היהודיים, אתך הייתי בכל
המאבקים והנצחונות, ר' שלום!". אך פניו של ר' שלום נותרו קפואות. עד שלפתע
ניצת בהם זיק של הבנה חסידית שובבה.
"בוא כנס", ביקש ר' שלום,
והמשיך כמתנצל: "ראה, ידידי הצעיר, אני כבר לא מה שהייתי. בקושי אני שומע,
הראיה מטושטשת, הרגליים והידיים לא נשמעים לי. לפעמים, כשאני מוטל סתם כך על המטה
נדמה לי שאני כבר מת... אבל, ראיה יש לי שעודני חי" – וכאן אורו עיניו –
"בוודאי שאני חי, כי הוא... היצר הרע... הוא טרם עזב אותי, עודני נלחם
בו!".
-
השבת, לקראת פורים, קוראים בתורה את פרשת
"זכור" העוסקת במלחמה בעמלק "מדור דור". החסידות קידשה את
מלחמתה שלה בעמלק, היא פיתחה אצל מחונכיה שנאה תהומית, ואף מעט פחד מאותו עמלק
ארור. החסידות טוענת שהמלחמה בעמלק היא מלחמה קיומית, היא מלחמה על הקיום שלנו,
ומלחמה שתישאר על מקומה כל עוד אנחנו קיימים.
ומה כל כך נורא בעמלק? ובכן מתברר שעמלק
הוא יצור מתוחכם למדי, מאוד לא קונבנציונלי. יצר העמלק איננו מתעטף בכסות של תאוות
ורצונות, אין הוא שורה בַּבּוּרוּת ובחולשות. להיפך, הוא מעודד אותנו להיות
נחמדים, לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים, ללמוד תורה ולהחכים.
אך הוא אכזרי מאין כמותו בכל מה שנוגע
להפנמה. "תלמד ככל שתרצה" – יאמר עמלק – רק "אל תקח ללב!".
"אופס! הגעת לידי התרגשות יהודית אמיתית, נו שוין, שיהיה – רק אל תחליט מתוך
כך החלטות מעשיות!". "התרגשת כל כך, והדברים הביאו אותך לידי החלטה, שְמַח
בכך, ודי בכך, מי ביקש ממך גם לבַצֵע?!".
התדר של פורים לא משדר בעולם רציונליסטי. זו
מלחמה מתחת לרדאר ההגיוני. ההתקפה של המן איננה הגיונית, וגם התקפת הנגד של מרדכי
נובעת מ"מסירות נפש" שאיננה מעוגנת בשכל והיגיון.
סיפור המגילה מגַלֶה, שהנשק הבלעדי ללוחמה
בציניקן העמלקי – היא אך ורק חוצפה יהודית. רק מרדכי ש"לא יכרע ולא
ישתחווה" – ככה, כי "בא לו", יכול להכות בהמן הרוצה "להשמיד
את כל היהודים" – ככה כי "בא לו".
וכבר אמרו חכמינו, שמצוות היום היא
"עד דלא ידע!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה